דָנָה נָמָה
דָנָה נָמָה
נָמָה דָנָה
דָנָה קָמָה
דָנָה קָמָה
קָמָה דָנָה
(צביה וילנסקי, אלפוני, הוצאת מסדה)
בראשית היה הכח היוצר של המילה, כתיבה תמה, שפה רזה, מישורית, ללא קיפולי מובן, ללא חריצת לשון. דנה, חורצת דין, ממשמעת; היא נמה, ואז קמה.
דרך ׳אינטנסיביות׳, ׳אבל גם דימויים, חרוזים [...] אנחנו, כילדים, מטמיעים את העולם׳ (ולטר בנימין). בראשיתה השפה היא הגה, חרוז, הד חוזר, סימן מוכפל על פני השטח. אבל היא פעורת פה. ׳יש מלים – הררי אל, ומלים – תהום רבה׳ (ח.נ. ביאליק).