אדריאנה: אלה לא תרגומים סופיים.

​

מירב: כן, תרגום סופי, מה זה בעצם?

​

ענת: באחת השיחות דיברת איתנו על איך התרגום, ברגע הזה, הוא אף פעם לא סופי. זה מהדהד בתוך השאלה/כותרת של השיחה ביננו, ׳איך את מתרגמת עכשיו?׳, כמו גם בשם השיר של חזי לסקלי, ׳שעת השיר המת׳. אפשר לחשוב על תרגום כמו על תצלום בזק של הרגע, של ה׳עכשיו׳. שעת השיר החי־מת היא גם שעת התרגום כי כשתרגום הוא אף פעם לא סופי ונטוע בהווה של המתרגמת, רגע המפגש שלה (עם השפה האחרת ועם המשוררת האחרת) מנכיח בה־בעת את ההיעדר של כל שאר האפשרויות שהמתרגמת לא בחרה בהן.

 

אדריאנה: קודם כל אני לא מאמינה בתרגום סופי, אלא שיש אינסוף בתרגום (there is no end to translation) . אני גם כותבת שירים לא רק מתרגמת אותם ובכתיבת שירים זה לא כך. לשיר יש סוף. לתרגום אין. תרגום הוא תמיד תהליך ותמיד אינסופי. עקרונית אני יכולה לתרגם כל טקסט מעברית לאנגלית, להעביר כל מילה מעברית לאנגלית, אבל לא זה העניין. אני חושבת על תרגום באופן אחר. כדי לתרגם שיר אני צריכה לשמוע אותו באנגלית בראש שלי. זו לא האנגלית שמופיעה על הדף, אלא אנגלית שקיימת רק בראש שלי, a possible English, ואז אני מנסה להגיע לאנגלית הזו. לפעמים אני מצליחה, ולרוב לא. לכן גם תמיד קשה לי לפרסם תרגום. אני קוראת את התרגום של לסקלי ואני רוצה לשנות אותו. לתקן זו לא המילה הנכונה. אני רואה אפשרויות אחרות, כיוונים אחרים לתרגום. בגלל זה אני חסרת סבלנות כשאנשים שואלים על או רוצים להתווכח עם הבחירות שלי. אני אומרת למי שלא מסכים ׳בבקשה, תרגמו!׳. בכלל אני חושבת שצריך, שטוב, לתרגם שוב ושוב. לכל שיר שתרגמתי יש לי עצמי אין ספור גרסאות. לכן היה לי קשה לפרסם את  The Truffle Eye של ואן נוֹיין (עין הכמהין במקור). ברגע שהתרגום יוצא כספר זה מרגיש סופי. למשל לשיר כאוס המופיע בספר היה תרגום קודם בגרסה שונה לגמרי שהופיעה בכתב עת, ואת התרגום שלי שיניתי בעקבותיו, וזה התרגום שמופיע בספר. אני אוהבת שיש גרסאות שונות של אותו שיר שתרגמתי, וזה לא שאני תיקנתי את השיר או התרגום, אלא פשוט ראיתי שיש כיוון אחר שהתרגום יכול ללכת אליו. ואולי זו האתיקה שלי, אתוס התרגום האישי שלי. 

 

ענת: דבר נוסף בנוגע לממד האתי של התרגום – אולי הגרעין הוא האופן שבו אפשר ממש לדמיין איך את רואה עוד מתרגמות יחד איתך, באותו הרגע, או בעתיד. אם השיר מפגיש בין שפה לשפה, תמיד תהיה שם אחרוּת. המקור גם הוא משתנה במהלך המפגש עם השפה האחרת, וגם השפה האחרת, המיתרגמת, צריכה לשאול על עצמה מהי השפה שלה. כל הזמן מתקיים דיאלוג בין שתיים לפחות, או יותר. השפה שדיברת עליה, שהיא עדיין לא התרגום, זו הפוטנציאלית והבלתי־אפשרית באותו הזמן, היא אולי כמו אותה ׳שָׂפָה חֲדָשָׁה / שֶׁלֹּא קַיֶּמֶת בָּהּ הַמִּילָה 'אַהֲבָה'.׳ מצד אחד זו שפה שאי־אפשר לתרגם בכלל, כי לא קיימת בה המילה ׳אהבה׳, אבל זו שפה שמתחילה להידמות, שכן אפשר לתרגם בה, לתת שם לדברים.

 

תמר ד.: לגבי האפשרויות, או האנגלית האפשרית – את מוצאת שבאנגלית יש יותר אפשרויות? יש משהו באנגלית שמאפשר את הכיוונים האחרים, או שזה קשור במקום בו את נמצאת? 

 

אדריאנה: אסביר את זה באנגלית.

I think that there are other possibilities in the English, but they are coming out of the Hebrew if that makes sense. I think about writing poetry and translating poetry as overlapping practices for me. Writing a poem, I am very conscious sometimes that I am using, or trying to take advantage of how a word can be understood in many different ways, and when I am translating, that is the potential that I am experiencing in the Hebrew. But I also want to create that potential in the English. The potential in the English isn’t always necessarily mapping onto what’s happening in the Hebrew, which is why when people quibble about my translation choices, my answer is, ‘well, this is my English.’ That’s not to say that there can’t be mistakes. But I see the different possibilities when I am translating, and they are also born out of different ways of reading the poem in Hebrew, which is also something that changes over time. Hezy Leskly is a good example. I read him differently now than when I started reading him in 2004. It can be hard for me to look back at my earlier translations; I often have to redo them, to start from scratch, because I am reading the poem now in such a different way. And it is not even a matter of trying to revise a translation, but rather just having to start over and make a whole new set of choices. 

 

The translator Jessica Cohen explains the difference between Hebrew and English really well, how Hebrew is a vertical language and English is horizontal (AXJ: Here is the exact quote: ‘I like to think of Hebrew as a 'depth language,' as opposed to English, which is a 'breadth language’. The point is that they move in different directions. With Hebrew, you feel the deep strata of every word, the way it moves you downward and upward, whereas in English words spread out. You have so many synonyms that sometimes things can feel very scattered. When you are translating into English you have a lot of vocabulary to choose from, but it can also be a bit dangerous, because words that seem close to each other can end up moving the translation in a completely new direction. It can be fun to play around with those possibilities, but sometimes they can also take you very far away from the space of the Hebrew.  

​

מירב: אצל לסקלי יש לופ אינסופי. הצירוף הלשוני הפותח הוא הסוגר. מן הסוף אל ההתחלה עד אינסוף. בתרגום, גם בגלל האנגלית, אפשר לקרוא שני שירים: This poem/this poem . האינסופיות נוכחת בין T ל־t. אפשר לראות את האנכיות של העברית שחותרת פנימה מול האנגלית שמתרחבת ומתפרשת מאופק אל אופק.

​

אדריאנה: נכון, יש תמיד בעיה עם הדקדוק האנגלי. העברית מאפשרת לשים את ׳השיר הזה׳ בסוף ובאנגלית ‘here buried this poem’ נשמע מגוחך. הבנתי מראש שאני לא יכולה לשמור המעגליות, אבל אולי אני יכולה לתרגם את השיר בצורה אחרת.

ב׳שעת השיר המת׳ חוזר הצירוף ׳לשיר הזה׳, גם בהתחלה וגם בסוף. חשבתי, ואולי זה נשאר obscure

but epitaph and beneath it, כך שה־it באפיטף וה־it ב־beneath it משמרים אולי משהו שהיה בשיר המקורי. אולי הרוח של השיר המקורי נמצאת בתרגומים שלי.

​

ענת: ב׳שעת השיר המת׳, השיר הוא ׳כְּתֹבֶת / עַל מַצֵּבָה / שֶׁמִּתַּחְתֶּיהָ / קָבוּר הַשִׁיר הַזֶּה.׳ הכתובת מבקשת לייצג, להוות זיכרון למי או למה שקבור, אבל הכתובת בעצמה היא כבר השיר, ׳השיר הזה׳. מעניין שכפל המשמעות הזו מתגלה־מתבהרת בתרגום לאנגלית: השורה הראשונה מכריזה: this poem is an epitaph, בה בעת שהשורה האחרונה מעבירה את המסמן ׳שיר׳ לספרה אחרת, ספרת החיים והמוות: this poem is buried . השיר פועל את פעולת התִרגום כשהוא חושף את העובדה שגם במקור המשמעות אינה יציבה, ולכן – גם את חוסר הנאמנות של השפה וסימניה. בהמשך לזה אני שואלת כיצד המתרגמת, אם היא רוצה להיות נאמנה למקור, מתרגמת, כאשר השפה היא מלכתחילה לא אמינה. ואולי תת־שאלה נוספת – למה המתרגמת נאמנה, בהנחה שהיא כזו; למילוליות של השיר? לתוכן? למסר שהוא מבקש להעביר? למהות החומרית של שפת השיר?  

​

אדריאנה:  I have a lot of problem with the word 'loyal'. I have a problem with the idea that I have to faithful when I am translating, or that I have to translate with the spirit of faithfulness. And I don’t think that it comes down to a question of being literal, because I actually think that literal translations are incredibly unfaithful. In fact, I find literal translations to be incredibly violent. And so I avoid them unless that is the effect I am going for when I am translating. For instance, with respect to Vaan Nguyen’s book, the one in Hebrew, those are her poems. I don’t think of my translations as being her poems. I am not sure they are my poems either because I felt that I was role playing when I translated her; I was trying to see what it would feel like to be in someone else’s language. The translations are mine in so far as I can see myself all over them. From that point of view there is no loyalty. I think that the question of faithfulness kicks in when it comes to how I talk about Vaan’s work and life, how I introduce the book; that is where issues of faithfulness and loyalty are very present, and where they can be very vexed. When I am talking about Vaan, I tend to be more careful, but when I am talking about my translations, I feel like I have the freedom to talk about them how I want to, whereas talking about Vaan as poet, as a person with her own life story, I feel that there are certain boundaries I don’t want to cross, I feel more constrained about how I discuss her and her work (meaning the poems in Hebrew and the choices she made there). But with the translations, I don’t need to hold back. 

​