מקלט מקלט

 

"וּמִקְלָט מִקְלָט הָיָה כָּתוּב עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ הָרַצְחָנִים וְיִפְנוּ לְשָׁם (רמב"ם, משנה תורה, ח, ה')

 

בשבילים ובדרכים המובילים לערי המקלט התהלך הרוצח בשוגג, זה שעליו לגְלוֹת. ודאי רץ בהם, בעצם, ולא התהלך. רץ ונמלט מגואל הדם. על כן נהגו לנקות את הדרכים המובילות לערי המקלט במועדים קבועים כדי שלא תהיה מכשלה בפני הגולה, ודאגו שיהיו לפחות ברוחב שלושים ושתיים אמה ודאגו להציב שלטים בכל פרשת דרכים ועליהם נכתב ׳מקלט מקלט׳.
למעשה לפי החוקים הללו הארץ כולה הייתה שזורה בדרכים ובשלטים המכוונים לערי מקלט, כמין תכסית שגורה שאליה יכולים לפנות כל אחת ואחד, בכל רגע נתון. כאילו הייתה הנחת יסוד שנטילת נפש בשוגג ועמה הההפכוּת לרצחני היא דבר שעשוי להתרחש באופן תכוף, דבר שבשגרה, ודווקא לכן על השגרה גם לשאת התנהלות פורעת־שגרה שהיא חלק ממנה עצמה. גלות. מנוסה. חסות שמעבר לחמת זעם ולתפישת צדק פשטנית. לשם כך על הדרכים להיות רחבות דיין – כמעט חמישה עשר מטרים – ועל השלטים לשאת את הכיתוב הכפול, מקלט מקלט, כמין זעקה או קריאה מוכפלת בלשון שצוברת את המסה הנשמעת הטונאלית של המילה, ומאבדת את קלות האחיזה במובן מאליו.
׳מקלט מקלט׳ – זהו גם טקסט בעל נראות גרפית שנחרטת בתודעה. ודאי היה יחיד ומיוחד, שכן אילו עוד שלטים, שהם בדרך כלל אובייקטים חסכנים במידע – הכילו את אותה המילה פעמיים?

​

​

​