האפשרות לשבת יחד, דוברות עברית וקוראותיה, ולשוחח על השפה ביחס משולב של קירבה וריחוק מישראל, עוררה בחברות אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג ובי שאלות על גלות. במיוחד לנוכח העובדה שעיר המקלט נחשבת כגלות, אך זו גלות חיונית שהכרחית עבור קיומה של הארץ. ובמיוחד לנוכח הפרוייקט שלהן שבו ׳אחרוּת בתוך השפה היא לב ומקור [פרוייקט] ההזמנה׳. גם סביב היחס הצורני לשפה התעורר עניין משותף: אצלן, הקו החוצה הנע הכחול הדק שמופיע באתר ופוגש את הטקסטים בכל מיני אופנים שמזכירים חצייה, מחיקה, הדגשה, סימון גבול והתרת גבול, יחס מודגש בין הגראפי והמילה. אצלי, המרצפות, לחשוב טקסט כמרצפות, לצרף אמירה ועוד אמירה, שיחה ועוד שיחה, כתיבה ועוד כתיבה, כמשטח שמרצף אחרת את משטחי הארץ. ואת כיכרותיה. לכן מעניין אותי לחשוב בעברית על עברית עם מי שמתגוררות מחוץ לישראל והעברית היא שפת אימן. קווים אחרים נוצרים. כלומר, קואורדינטות גמישות יותר של משיכה.

המחשבה על גלות הייתה בבסיס הישיבה בכיכר הבימה בשנה שאחרי מלחמת עזה, קיץ 2014. היא התפתחה בעקבות אנשים רבים שעזבו באותה תקופה; בעקבות השאלה האם זה אחראי עבור ילדינו להישאר במקום כזה; בעקבות ההחלטה להישאר. אבל איך נשארים פה? איך ממשיכים לדבר עברית? מאיזה מקום? השאלה מדוע סופרים יהודים כתבו באופן מורכב, עשיר ומלא השראה יותר כאשר חיו בנפרד מריבונות יהודית, מסתובבת בראשי כבר שנים. ומה עושים עם המחשבה הזו, כשנשארים?

דניאל בויארין, שחי בארה״ב, רוצה להשתמש במונח פזורה (diaspora), במקום גלות (exile) [א]. המושג פזורה מעניק את המשמעות המיוחדת שלפיה גוף חברתי מוצא לכידות מעבר לגבולות מדינה או לאום. לפי בויארין מתאפשרת הלכידות בזכות התכנסות סביב ספר, התלמוד, שהיווה מולדת נודדת במקומות שבהם ישבו יהודים ברחבי העולם ולאורך ההיסטוריה. תרבות הפזורה קשורה בשייכות בו־זמנית לכמה מרכזים תרבותיים, לכל הפחות לשניים. כאשר הפזורה מעניקה יכולת תנועה, מעברים, חיים בתרגום, התורמים לחשיבה מורכבת וליצירתיות. יחד עם ההכרה בקשיים שמצב הפזורה מזמן, בויארין מדגיש שאי אפשר לחשוב על הפזורה כעל מצב של כורח היסטורי או אחר, אלא גם כבחירה באורח חיים. והוא מוסיף שהמילה ׳פזורה׳ שונה מהמילה ׳גלות׳, שכן האחרונה מורה על טראומה ועל כמיהה לארץ אם. אני מסכימה עם בויארין. מחשבת הפזורה קוסמת לי. אני מכירה באיכויותיה, זכיתי להכירה מקרוב משהוריי ואחיי היגרו לארה״ב, וגם בזכות אנשים מרתקים שאני פוגשת. ובכל זאת, בשיחה המתרחשת בעברית יש למילה גלות נוכחות עמוקה ותשתיתית, קדומה ועכשווית, שקשה להניח בצד. בויארין נולד למצב הפזורה, חברותיי באָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג ואני נולדנו במדינה שביקשה תואם בין המונח יהודי ובין המונח ישראלי; בין השייכות לעם הנפזר המיוחד הזה ובין שייכות לאומית. מדינה שניסתה לאלף את המרדנות היהודית ואת הנבדלות המעורבת שלה. להתאים אותן ליישות האזרחית שנוצרה כאן, בפיסת הארץ הזו, שהמיתוס המקראי מהלך עליה כמין מפה נוספת, רפאית וחיה, מכשפת. לזאת נולדנו, ועוד בכסות מתעתעת של חילון. אך מה עושים עם התולדה? עיר מקלט מתעניינת בשינוי תוֹלָדוֹת, ביצירה של קשרי־דם מותקים עם אנשי רוח, שמוליכים הלאה מן הקניין והשייכות השבטיים, מהיגיון גאולת הדם. זהו מהלך שקשור בגלות דווקא. אך אולי מדובר בגלות מסדר אחר מזה הגאוגרפי? גלות עיר המקלט היא גלות של לימוד ושל הכרה באחריות לאלימות או בעובדה שאנו עשויים להשתתף בה בשוגג. אין זו גלות עבור קורבנות, אלא דווקא עבור מי שיש להם מגע עם כוח. מחשבה שהחלה עם הכניסה לארץ (אלוהים, משה, יהושע) ופותחה והפכה מדוקדקת ורוויית פרטים ספרותיים בידי חולמי הגלות הבבליים. מחשבה שפותחה בתלמוד בידי אלו שהיה להם נסיון מר עם כוח ועם ריבונות, והיה להם הידע של החורבן – להביאם אל פתחי הממלכות ואל כל אותן רשויות לאום ומלכויות שבהן התגוררו ונדו. לכן היא מעניינת אותי כל כך, כי כמו אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג, הם חושבים את העברית מקירבה מוחלטת ומריחוק מובהק. 

לקראת השיחה מירב שלחה לי תצלומי מקלטים מהקיבוץ שבו גדלה, איך המקלט קלוט בתוך זיכרונות ההתבגרות, באינטימיות של הגדילה, בריחות ינקות, שוכב לו עכשיו עם עלים מכסים, מגלה עצמו: עצם בגרון שחיבקנו כדובי מנחם מבלי שידענו את מה. בשנה שבה התגוררתי בעין גב גם אני שיחקתי בבונקרים. הם היו לי מרחב ילדות מופלא, מין אי בודד לרובינזונית קרוזו הצוהלת והחשאית שהייתי, שמגלה את המחילות ומשתתפת במעשה הגדול. רק לימים הקשבתי להן, איך הן רוחשות בתוכי באינטימיות קשה וכבר אחוזות בי לבלי התר. מירב ואני הלכנו להקשיב להן שוב.

בשיחה בחרתן לדבר בדף של ׳עיר מקלט, 9 מרצפות' שכתבתי על הצועק, ועל הופעת ה־וו שמעידה על העדר ה־וו של אבות ישורון, דרך הקֻבּוּץ הגדול (שמכונה ׳התרוממות׳) שקדישמן הניח שם, בכיכר שבלב העיר (האם ידע מה הוא מניח? האם אנו יודעים?).

זה שימח אותי במיוחד משום ששנים אני תוהה איך אספר על קריעת האות מתוך שם הוויה שקרע אבות והשיב באופן אחר ללב רחבת התרבות. ואיך אספר על שיבת האות וו בזעקה נטולה של אדם צועק שפרצה באחד הימים בכיכר, ועל הגננים ששפתם ערבית ואז, בפעם היחידה ששמעתי אותם בקול, הצטרפו אליו: הווווווווווווו.
 

מירב דיברה על כתיבה של זעקה חורגת מנשוא ועל תיעתוק האין־מובן ועל צורת האות ועל צורת הדף ועל הרווחים.

ענת הקשיבה למילה 'שגגה' ועזרה לי למצוא בה את המילה 'גג'. הכול, כך נדמה, מצוי ביחס הלשוני הזה. וגם דיברה על השעיית החוק אצל בנימין ועל מחשבת האלימות של ארנדט, וקישרה אותי ללשון האם בתלמוד, שמלמדת את הפרשנות שנעשית כמארג. לשון אם שמתערבת בחוק ומונעת ממנו נוקשות מוגזמת; לשון אם שהיא האגדה שמשפיעה מרחב חידתי. שירה בפרוזה.

ודיברנו על אמהוּת במרחב הציבורי ועל הנסיון שהיה לי בכיכר עם ילדה קטנה אחוזה בידיי בדרך אל המקלט ועל רעד ברגליים וכעס ואי ידיעה. ותחושה שמשקיעים בטכנולוגיות מקלט ולא בלשון מקלט. הכל ביחד בזמן הירידה למקלט ואז עוד לא ידעתי שאכנס לכל החיפוש הזה שנבע מהירידה אל התחתיות. וסיפרתי על שהות הכתיבה בכיכר במשך שנה בבקרים, לאחר שהבאתי את בתי לגן, כדי לחשוב על מלחמה ממבט נמוך, קרוב ככל שניתן לקולות הצמחים והאבנים. קרוב גם למצב השולי של אם בבוקר המקנחת אפים ומוחה דמעות פרידה וזוכרת ריחות דייסה וריחות צואים ומנסה להמשיך אל החיים הנקיים, המתקדמים, המאורגנים, כאילו הכול כרגיל. קרוב גם לרעד ברגליים. 

​

ודיברנו על הסורגות העירוניות, שאת השרוולים שסרגו לעצים ראיתי בכיכר, והם ששלחו אותי לחשוב על אורגות מיתיות ועל אורגות עכשוויות ולהיזכר באמהות הכהנים הגדולים שמלמדות את מארג לשון האם כגלגל הצלה. וגם על עימותים קשים בין המשטרה לסורגות העירוניות דיברנו, ועל הקשר בין אריגה ואלימות ששזור במיתוסים וממשיך להיקשר עכשיו באופנים שונים. 

תמר דיברה על הארכיטקט גוטפריד זמפר (1803-1879) שמסביר את הקשר בין אדריכלות ומארג, דרך העובדה ששני התחומים קשורים ביצירת קשרים. כלומר במחשבה מה קושר דבר לדבר, ומה שומר על נפרדות הדברים כך שיוכלו להיות בכל זאת קשורים. ומה מאפשר רווח? אולי השאלה על הקשרים שמצויים מתוך רווחים, יחד עם חורים, קשורה גם ליחסים עם העברית?

הטכנולוגיה מאפשרת לנו שיחה שמאגדת אנשים ממקומות רחוקים מאוד. האם אנו חוזרות כך למה שבויארין מציע? התכנסות סביב התלמוד במצב של פזורה? האין זו גם התכנסות סביב הספרות? האם אנו שותפות לתקופה שבה הספרות העברית הופכת מולדת נודדת עבור מי שרחקו וגלו? ואולי רק כך תוכל הספרות העברית להיות גם עבור מי שנשאר? כלומר, רק כך היא תהיה עשירה דיה, ספרות דיה, מתרחקת מריבונות דיה, גולה דיה?

אני שומעת בקול של אָתֶ׳ר מָאתֶ׳ר תָּאנְג את עצב השייכות הרחוקה. אני שומעת גם את תחושת ההקלה שבהשתחררות מן הגוף הכואב, המכאיב והשתלטן של המדינה. את גילוי היהדות מחדש ואחרת. אני קשובה לרחשי תנועה תת־קרקעית של השתייכות בארץ חדשה – קירבות חדשות שמגלים, זרויות שלא ניתן היה לשער קודם. (אני זוכרת, למשל, את הצורך שלא יחשבו שאת פורעת חוק, שלא יגרשו. וגם את הידיעה שכמהגרת את יודעת דברים על המקום שבני הבית לעולם לא ידעו. ואינך יכולה לומר).