בזמן שספר האמנית שלי יוצא לאור אני נמצאת בזמן רגע לפני תערוכת יחד גדולה במשכן לאמנות בעין חרוד. תערוכה שנקראה ׳לשכוח דברים יפים׳.

שם התערוכה נגזר מתוך הקדמה ליומן מסע שאנה ורבורג כתבה עבור ובשם נוני בתה (ההקדמה הזו נמצאת בתוך נייר ומספריים). אנה מסבירה ש׳חבל לשכוח דברים יפים׳, ולכן יש לכתוב יומן נסיעה כשנוסעים למקומות יפים. אני הורדתי את המילה ׳חבל׳ ונשארתי עם ׳לשכוח דברים יפים׳, שהפך לשמה של התערוכה. מבחינתי הכותרת איננה ציווי (למרות שהיא נשמעת כמו ציווי), אלא שאלה – האם אפשר לשכוח דברים יפים? האם כדאי? בתערוכה אני חוזרת לבית הקיץ המשפחתי האהוב בהמבורג, שממנו נפרדה משפחתה של סבתי כשברחה מגרמניה רגע לפני מלחמת העולם השניה. הבית עדיין קיים אבל לא מתפקד כבית משפחה. סבתא שלי יכלה לעצום את העיניים ולתאר את החללים הביתיים. אני חוזרת להסתובב בחדרי הבית והקול שלה משמש לי מין מדריך קולי. כשהיא הייתה רוצה לנוח היא הייתה עוצמת עיניים ומטיילת עם אמה בפארק שמקיף את הבית. עם סבתא שלי בראש, אני חוזרת לחפש מה נשאר בבית ובפארק שמקיף אותו. זה פלא שהמקום הזה קיים כי מבחינתי הוא מופרך כמו נרניה, ויש גם משהו מחריד בלגלות שהוא שמור ואולי יהיה שם לנצח. אני חושבת על סבתא שלי ועל המשפחה שלה כמו על אנשים שנגזרו ממקום והשאירו מאחוריהם חורים כשעברו למקום אחר. את הסיפורים אני שומעת מסבתא שלי במדבר (בבאר שבע ואחר כך בעומר, שם היא גרה מאז שאני נולדתי).

 

התערוכה היא החלק השלישי בטרילוגיה של תערוכות. החלק השני התקיים בWarburg-Haus בהמבורג, מבנה שהקים ההיסטוריון וחוקר האמנות אבּי ורבורג, דוד של סבתי, מבנה המשמש כיום כספרייה וכמכון ורבורג. במרכז של חלק זה עמד אלבום פרידה מבית הקיץ. בחלק הראשון בטרילוגיה אני משעתקת חפצים של סבתא שלי שנמצאים אצלה בבית, במדבר. חפצים שהגיעו מגרמניה ומשוודיה, חפצים ׳גזורים׳ שהיא ביחסים לא שימוריים איתם, כמו עם האלבומים אותם היא גוזרת. אלה יחסים שקשורים במגע, בעבודות שנעשות ביד (כמו הגזירה). את החפצים צילמתי והפכתי למגזרות נייר. 

 

ענת: אני חוזרת למשימת התרגום ולמופע החזותי שלו בספר. במסה ׳משימתו של המתרגם׳ ולטר בנימין מדבר על ההמשכיות של המקור בתרגום. דרך מושג החיים הוא מעמיד דימוי מרחבי ומשתמש בשפת הארכיטקטורה. בעוד שהמילה, הוא כותב, היא יסוד היסודות של עבודת התרגום, של בניית התרגום, המשפט הוא החומה הניצבת לפני לשון המקור, השפה ממנה מתרגמים. אם המשפט בתרגום הוא חומה שחוסמת את המבט אל עבר שפת המקור, המילוליות, הוא כותב ומשתמש בדימוי ארכיטקטוני נוסף – היא אכסדרת עמודים [1]. כלומר מרחב שהוא תווך בין פנים לחוץ, סף; מרחב שנותן מחסה אמנם, אבל גם פתוח למבט. פעולות התרגום בנייר ומספריים קרובות לאותו רובד מילולי עליו כותב בנימין. הן מחוררות את ׳חומת המשפט׳. המילים בספר מוכפלות בין השפות, לכודות בין הכיוונים המהופכים של השפה השמית והשפות הלטיניות.  אנחנו עומדות אל מול ׳אכסדרת העמודים׳', ועדיין,  עם כל המערך המחורר של מבט על מקור, את מזמינה לגזור את הספר, הספר עצמו הוא ׳נייר ומספריים׳, ביחס לשפה. הדימויים האדריכליים בהם משתמש בנימין קשורים באופן הדוק למה שמעניין אותו כשהוא כותב על משימת התרגום, מה שהוא מכנה (בגרמנית)  ’Fortleben׳,  ההימשכות המאוחרת של (חיי) המקור בתרגום. שכן את המקור אי אפשר לקבור או להעלים מאחורי חומה, הוא תמיד יחזור בצורה זו או אחרת. בתרגום, שהוא תמיד מאוחר יותר מהמקור, המקור שורד, יש בו חיים. התרגום מכניס את מושג החיים, את הטבע, לתוך הספרה של השפה. ועבור בנימין, לכל דבר שיש לו היסטוריה, יש לו גם חיים.  נראה שבספר, התרגום של התרגום (בעברית, שהיא שפת אמך) מן האנגלית שהיא תרגום של השוודית, מחזיר לחיים את שפת האם של הסבתא – היא (לשון) האם האחרת, האת׳ר מאת׳ר, את הגרמנית. 

 

הילה: יש כאן משהו שקשור למסירה, למה שקורה גם בפעולה של  story-telling. זה קשור לדבר שמוסרים אותו ואמור להישאר חי ולא קפוא, ולא מאובן או נוסטלגי (מה שיקרה כשסיפורים או זכרונות ימסרו בצורה ׳לא טובה׳). צריך להיות משהו באופן המסירה שיאפשר לדימוי, או לסיפור, או לזכרון, להישאר פתוח וגמיש כדי שאני אוכל להשתמש בו ולעשות איתו משהו. לספר אותו מחדש בשפה שלי. יש כאן התגלגלות. האמהות והאבות הקדמוניים שלי התעניינו והצטיינו בפעולת המסירה הזו. הם ידעו איך למסור באופן כזה שהמסירה הופכת שימושית ומאפשרת יחסים עם המקור והבינו שדמיון ואמפטיה יכולים להפיח בתוכו חיים חדשים. ואם מקור מהדהד מקוריות, אני מדברת על יחסים של העתקה, העתקה על מנת להתחבר למקור, על מנת להיות מסוגלת לספר משהו חדש. ואז באמת מתגלים דברים חדשים, כמו ההופעה של העברית־גרמנית של סבתא שלי דרך העברית ההפוכה הנקראת בקול רם. כל כך עצוב לא לשמוע אותה יותר. הקלקולים הקטנים הם בעיני קסומים. מתחבא בזה משהו יצירתי. בגרמניה השם שלי נהגה הילה [במלעיל], פתאום יש מקום שכולם

בו קוראים את שמי בצורה מקולקלת, כמו שרק

סבתא שלי קראה לי פה, וגם זה קשור ליחסים המוזרים עם המקור. 

​

ענת: אם נייר ומספריים מבהיר משהו מהרעיון של ולטר בנימין בנוגע להישרדות המקור בפעולת התרגום, התערוכה ׳לשכוח דברים יפים׳ הזכירה לי מושג דומה, עליו דיבר אבּי ורבורג, מעין אב רוחני אולי, מקביל לאותן אמהות קדמוניות. באמצעות המושג ׳Nachleben’ (שניתן לתרגמו גם כ׳הישרדות׳ וגם כ׳חיים לאחר המוות׳), ורבורג מדבר על שרידתן של תרבויות אחרי זמנן; על שרידתה (או שובה לחיים) של העת העתיקה ברנסנס, על האלביתיות שבדימויים ועל החיים (שאחרי החיים) הצבורים בהן. בפרויקט החזותי הלא גמור שלו, ׳אטלס מנמוסינה׳ (אלת הזכרון) הקדיש ורבורג שני לוחות לדמותה של הנימפה, הוא קורא לה (עם רפרנס להיינריך היינה) ׳אלה פגאנית בגלות׳ [2]. בתערוכה ׳לשכוח דברים יפים׳ מופיעה גם כן נימפה, בתצלום המקורי של הבריכה המוצג ליד קולאז׳ דיגיטאלי של אותו מרחב (כמו היו מקור ותרגום). אבל בקולאז׳ הדמות האנושית, הנימפה, חסרה, גזורה. (הנימפה עליה מדבר ורבורג היא כנראה זו המופיעה בפרסקו של דומניקו גירלנדיו, ׳לידתו של סיינט ג׳ון הבפטיסט׳, 1486-90) [3]. הנימפה בלקסיקון של ורבורג היא אינדקס לממד המיתי של הדימוי. היא סימן להופעה של המדומין או החלומי במציאותי או בממשי וקשורה ליכולת שלנו להיות תחת הקסם של הדימויים, להיעתר לתשוקה שלנו אליהם ולראות בהם את הדומם, וגם את העבר, כמשהו חי. הנימפה קשורה לאָפֶקְט ולפאתוס, לזמן ולתנועה בתוך הדימוי. מעניין, בהקשר הזה לחשוב על התשוקה הזו למדומיין מול התשוקה לקטלג ולמיין, ואפילו לגזור, כפי שהיא קיימת בטרילוגיה. 

​