תמר: מאד מורגש כאן המתח בין המונו והפולי, ממש כמו בין המונותיאיזם לפוליתאיזם. אם אצל וולך אלוהים הוא קול אחד, והיא לא תשמע את קולו המתוק, כאן יש ריבוי קולות של המלאכים, ולא רק שהם נשמעים היטב, הם אלה שקוראים לו. ואז פתאום מופיע רווח בגוף השיר, שקט בין השורות.

השיר גביש מתחיל בתנועה מלמעלה למטה ומסתיים בתנועה הפוכה – מלמטה למעלה. ההר המיתמר מעלה מחשבה על הריון גברי, האדמה הר/ה אבל המשיכה האנכית היא ׳גברית׳. בנוסף מתרחשת תנועה אל עבר האופק, אל הים שנפתח. מירב הציעה ש׳האולר בידי הילד׳ הוא כמו עט בידי המשורר, אולי כלי־זין וככה נהיה הר.

​

נשארנו בשתיקה מול השורות האחרונות האלה של השיר גביש, שאולי ניתן לכנותן פרקטליות.

פרקטל הוא צורה גיאומטרית המורכבת מעותקים של עצמה, בדומה לגביש, אבל בשונה ממנו היא מורכבת פנימה. כמה שניכנס פנימה נמצא עוד ועוד מכמעט אותו הדבר, מפני שלמרות דמיונם זה לזה הפרקטלים אינם חוזרים על עצמם במדויק. כל מאורע מתרחש בפני עצמו מתוך אין ספור אפשרויות שאינן מתחברות אלו לאלו. זוהי בעצם השפה של הכאוס.

האם הילד דוקר, פוצע, מחלל את ההר־בטן המיתמר(ת), או שהאולר מופנה הלאה, לעבר השמיים הסגולים (של המשאלות). מי משקיף – האולר, הילד, המשורר, או אולי השקט, זה שהגיע מיונה וולך, ומי נפתח – הים, ההר, העולם, האולר, הגביש, ו/אולי אנחנו, הקוראות שנפתחות (ואולי כורעות נקרעות). זאת שאלה על הגאולוגיה של השפה, כזו שבונה את עצמה פנימה במרחב ה־כל אפשרי, בין הגביש, הפסקול והקולות המקבילים. 

טל: מאוד התחברתי לרעיון של ההריון הגברי, ולזה שמשהו נולד. בספר הרבה דברים נולדו ואני עוסק הרבה בלידות. בלידה של הדמות של רמי, בלידה שלי, בה אני נולד על ידי הפרידה מהאם באופן מסוים. הילדים שלי נולדים, וגם הקול שלי כמשורר, נולד שוב. רמי הוא לא אני. זה לא ספר ביוגרפי כמו הספר הראשון. דרך דמותו של רמי, שאני הולדתי, אני יכול להגיד דברים ולהתכתב באופן אחר עם הספרות ועם השפה. ויש פה גם מוות בשורה ׳גופו יורד תחת הארץ׳, אפשר לדמיין סוג של ארון, אפילו שביהדות אין ארון קבורה, משהו שיורד לאדמה. המתח הזה מול השמיים נמצא בשירים. השמיים שהם גם סגולים, הם לא שמיים רגילים והים והמחשבה על האופק, והגביש, שכמו שתמר אמרה, הוא מאוד מכווץ. מצד שני יש בו גם את המרחבים – גם לאופק וגם כלפי מעלה. האנכי והאופקי תמיד פועלים בשירים במקביל.

​

תמר: כן, יש הרבה למעלה למטה, וגם את ההרגשה שאולי התולדה באמת נוצרת מתוך הדבר האחד שממשיך את עצמו.

​

טל: נכון, גם אני כמשורר, לא רק כאדם.

​

תמר: נכון, זו בדיוק הדרך שרמי נולד בה.

​

ענת: כאן אולי אפשר להבין איך כל זה פועל במקביל. הגביש, ניתן גם להבין אותו כמוות, השקט ביחס לשפה ולקול, מבנה של התפרקויות שחוזר. אני חושבת על עוד הדהוד לוולך במשפט ׳זה היה אצלו בידיים׳. דרך ההדהודים האלה, אולי שום שיר לא נשאר כגביש. כלומר, הציטוטים הם לא רפרנסיים משחקיים, הם נוגעים בשאלה של השפה ושל השירה. אולי זו שיטת העבודה, להכניס את הפסקולים המקבילים, להיות בדיאלוג עם השאלה הזו.

​

טל: בשיר אחר בספר, בשורה ׳רמי עולה על במה מדמיין שהוא כוכב׳, אני מרפרר לשולמית אפפל (׳תדמייני שאת כוכבת׳). אני מרגיש שהרבה כותבות שלחו לי מסרים דרך השירים. לא מדובר ברפרנס פשוט אלא בטרנס של כתיבת השירים, לפעמים מדובר בסוג של טרנס כמו ׳רמי מדמיין שהוא כוכב׳, שזה קשור לפולי ולחוסר שקט, ובסוף של השיר גביש מדובר בצד השני, משהו שנסגר אבל גם פתוח לאופק ולמרחב.

​

שירה: כשאומרים גביש, זה מזכיר קצת חלל. דברים שמגיעים ממקומות אחרים שאנחנו לא יודעים עליהם כמעט כלום, כמו מסר מעולם חיצון.

​

טל: נכון, קצת כמו כישוף, זה מופיע בדמות של רמי כשהוא מעלה אנשים באוב. זה גם קשור לשאלת ה׳מה עוד׳. מה יש מעבר לבנאליות של ההורות של גיי שיש לו ילדים וחווה את כל זה, מה שכולם חווים. באמת גם חיפשתי מפלט.

​

שירה: כשהים נפתח כמו מניפה זה עוזר להסתכל מכיוונים אחרים.

​

מירב: אני רוצה לדבר על נוכחות של רוחות בספר. רוח ושמה אמא, המלאכים ועוד רפאים שמסתובבים בכל מיני צורות בתוך הספר, ולהתחבר למשאלה לשקט. בשיר ערב פסח היא מופיעה בצורה גרפית, רווח בין שתי שורות שהוא גם רווח וגם רוח שרוחשת בסוף השיר.